גזר דינו של בימ"ש השלום לתעבורה יעמוד בעינו- פסילה וקנס לדורס הולכת רגל

           כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת"ד 11862/06), המייחס לו עבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה).

           לפי הנטען בכתב האישום, ביום 27.3.06 סמוך לשעה 22:15:00, נהג המבקש ברכב משא במתחם גלילות בסינמה סיטי במגרש החניה באחד המעברים, כשהוא מסיע רכבו לאחור. אותה עת, עמדה במעבר הולכת רגל. המבקש החל להסיע את רכבו לאחור, פגע בהולכת הרגל מאחור, הפילה ארצה וגרם לכך, שהיא נכנסה מתחת לרכב שלא נעצר, נגררה על-ידו ובעת שהמבקש נסע קדימה וימינה כדי להיכנס לחניה, עלה על פלג גופה האמצעי של הולכת הרגל. כתוצאה מהתאונה, נחבלה הולכת הרגל חבלה של ממש בכך, שנגרמו לה חבלות רבות בריאות, בצוואר-ראש הלבלב עם דימום, חתך בכבד ודימום מסביב לכבד, שברים בצלעות משמאל ומימין וכן עצם בריח (קלביקולה) ימנית שבורה.

           בית-משפט השלום לתעבורה (כבוד השופטת נ' פראג-לבוא) הרשיע, ביום 26.10.06, את המבקש - על-פי הודאתו - בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום וגזר עליו, ביום 1.11.06, את העונשים הבאים: פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים; מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים, והתנאי שלא ינהג בעת פסילה; וכן קנס בסך 7,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר תמורתו.

           על גזר-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי מרכז. בערעורו טען המבקש, כי טעה בית-משפט השלום לתעבורה כשראה לנגד עיניו פגיעה בקורבן של נזק בלתי הפיך, בעוד שלפי התעודות הרפואיות שוחררה הנפגעת לביתה לאחר 4 ימים, עם המלצה למנוחה לתקופה של שבועיים. כמו-כן טען המבקש, כי בית-משפט השלום לתעבורה ביסס בטעות גזר-דין כאילו מדובר בחבלות בלתי הפיכות שגרמו לנכות צמיתה. עוד טען המבקש, כי לא מדובר ברשלנות גבוהה שלו ויש מקום להתערב בענישה המחמירה והחריגה בנסיבות המקרה.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה, ביום 7.10.07, את הערעור. עם זאת, לאור הסכמת באי-כוח הצדדים על ביטול קנס הפיגורים, הורה בית-המשפט המחוזי להחזיר למבקש כל סכום ששולם מעבר לקרן בסך 7,000 ש"ח.

           מכאן בקשת רשות הערעור שהפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

           בבקשתו, טוען בא-כוח המבקש בעיקר בדבר חומרת העונש, לטענתו, היה על בית-המשפט לייחס למבקש מידת רשלנות שאינה גבוהה, וכן היה עליו להניח, כי לא נגרם לנפגעת נזק בלתי הפיך. לטענת בא-כוח המבקש, חומרת העונש שנגזר על המבקש מצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית.

           מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, לא ברור מהי אותה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית, שטרם ניתנה לה תשובה על-ידי בית-המשפט, המתעוררת במקרה זה. כמו-כן, טוענת באת-כוח המשיבה, כי העונש שהושת על המבקש אינו חמור יתר על המידה בנסיבות העניין. לבסוף מדגישה באת-כוח המשיבה, כי בית-משפט השלום לתעבורה ציין, כי העונש הראוי במקרה זה הינו עונש מאסר בפועל וכי הוא נמנע מהטלתו לאור העובדה, כי התביעה לא עתרה לעונש זה ונוכח גילו הצעיר של המבקש ואישיותו כמתואר במכתבי ההמלצה שהוגשו לבית-המשפט.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123).

           אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש הודה בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום, ולפיהן הוא פגע בהולכת הרגל באמצעות רכבו, כשהוא מסיע את רכבו לאחור במגרש החניה במתחם גלילות בסינמה סיטי. המבקש הפיל את הנפגעת ארצה וגרם לכך שהיא נכנסה מתחת לרכבו שלא נעצר, נגררה על-ידו ובעת שנסע קדימה כדי להיכנס לחניה, עלה על פגל גופה האמצעי. לנפגעת נגרמו, כאמור, חבלות בריאות, קרע חלקי של הלבלב עם דימום, חתך בכבד ודימום מסביב לכבד, שברים בצלעות משמאל ומימין וכן עצם בריח (קלביקולה) ימנית שבורה.

           בית-משפט השלום לתעבורה ציין, בין היתר, בגזר-דינו, כי הוא סבור, שהעונש הראוי בנסיבות המקרה דנן הינו עונש של מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, בנוסף לפסילה ממושכת בפועל וקנס. עם זאת, מאחר והתביעה לא עתרה לעונש זה ולאור גילו הצעיר של המבקש ואישיותו המתוארת במכתבי ההמלצה שצורפו, הסתפק בית-המשפט בעונש של פסילת רישיון בפועל, מאסר על תנאי וקנס, כאמור. וכך קבע:

"חרף האמור לעיל, החלטתי שלא למצות הדין עם הנאשם, ולא לגזור עליו עונש של מאסר בפועל, זאת בשל גילו הצעיר ואישיותו כמתואר במכתבי ההמלצה".  

           עוד יודגש, כי הערכאות הקודמות נתנו דעתן למקום ביצוע העבירה. בית-משפט השלום לתעבורה ציין בגזר-דינו, כי מגרש החניה בסינמה סיטי הינו חשוך ובו מתקיימת תנועת הולכי-רגל רבה והמקום הומה מבקרים. בשל כך, כל נהג המגיע לאזור זה אמור להסב את תשומת לבו להולכי הרגל שמסביב. וכך נאמר:

"במגרש חנייה צפויה תנועת הולכי רגל, ובמיוחד במגרש החניה של הסינמה סיטי, אליו מגיעים אנשים רבים לצפות בסרטים. המגרש הומה מבקרים טרם הקרנות הסרטים ובסיומן. ברי, כי כל מי שמחנה מכוניתו עושה דרכו ממנה ברגל לעבר בתי הקולנוע, וכך גם הנפגעת."

           בדומה לכך, אף ציין בית-המשפט המחוזי, כי:

"מדובר במגרש עמוס לעייפה, שקהל רב נמצא בהליכה בין הרכבים, בין אם הגיע לצפות בסרט, בין אם הוא לאחר צפייה בסרט, וכל נהג המגיע למגרש חנייה זה אמור לצפות הולכי רגל מסביב מכוניתו ולהתאים נהיגתו לתנאים המיוחדים באותו מגרש חנייה".

           אשר לעונש, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97). במקרה שלפני, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בעבירות מהסוג שביצע ולא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה.

           בענייננו, המבקש יליד 1984, כבן 22 ונוהג משנת 2002. לחובתו הרשעה אחת, שעניינה שימוש בטלפון בעת שהרכב בתנועה. עבירה אחרונה זו נעברה ביום 16.4.06, משמע, שלושה שבועות לאחר קרות התאונה, שהתרחשה, כאמור, ביום 27.3.06. בנסיבות אלה ניתן ללמוד, כי המבקש לא הפנים את חומרת נהיגתו וחומרת התאונה אותה גרם, והמשיך ועבר עבירה נוספת. לכך יש להוסיף, שהמבקש לא אמר דבר ואף לא הביע חרטה. בנסיבות אלה, סבור אני, כי אכן, בית-משפט השלום לתעבורה לא מיצה את הדין עם המבקש ולא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה.